השבתת מערכת הבריאות על רקע אלימות המטופלים כלפי הצוותים הרפואיים מעוררת כמה שאלות. האחת, האם מדובר בתופעה חדשה? השנייה, האם ניתן לזהות סיבות (לא הצדקות!) לאותה אלימות? אם התשובה לשאלה זו חיובית, האם ניתן לתת מענה לבעיות השורש המובילות לאותה אלימות, ואגב כך - האם השבתה של מערכת הבריאות תמנע מעשי אלימות כנגד הצוותים הרפואיים?
בדו"ח ועדת אמוראי משנת 2002, שבחנה, בין השאר, את מעמד הרופא, נאמר כי: "בעבר היו הרופאים כוללניים... הקרינו סמכותיות, יחס אנושי ואכפתיות, ביקרו בבית החולה... על כך זכו להכרת תודה ו"למעמד על" בחברה. הרופא נתפס כ"מלאך מושיע", ופסיקותיו והמלצותיו היו סופיות. היום... אוכלוסיית המטופלים לא תמיד שבעת רצון ומוקירה תודה. חוסר שביעות הרצון מתבטא...בחשדנות ובחוסר אמון ברופא המטפל, בבקשת חוות דעת שניה ובריבוי תביעות בגין רשלנות רפואית". תפיסה רומנטית זו אינה מדויקת. במחקר שערכתי, עם ד"ר בועז שנור, מצאנו כי מעמד הרופא השתנה תדירות, בהתאם לזמן, למקום ולשינויים חברתיים ותרבותיים. המחקר, המבוסס על חומרים ארכיוניים, בוחן תביעות בין רופאים למטופלים שהוגשו בפורומים שונים, משלהי התקופה העות'מאנית ועד קום המדינה. תביעות אלו הוגדרו ברובן כ"תביעות כבוד", קרי – תביעות להשבת כבודו של הנפגע, בדרך כלל איש הרפואה, אשר המטופל עלב בו או אפילו נקט נגדו באלימות.
עד שנות העשרים של המאה הקודמת מעמדו של הרופא אכן היה מעמד על בעיני הציבור. אך מעט הרופאים שפעלו בארץ היו מסוכסכים בינם לבין עצמם, עד כדי האשמת רופאים על ידי עמיתיהם בהרעלת המטופלים במינון יתר של תרופות. חלק מאותם סכסוכים הובאו בפני האגודה המדיצינית העברית בא"י (הורתה של ההסתדרות הרפואית דהיום), שדאגה בעיקר לכבוד המקצוע: "...ובלבד שלא יגיע הדבר לידי משפטים פומביים וכדי בזיון וחלול אומנות רופא בכלל". סכסוכים אלו התגלעו בדרך-כלל בין הרופאים הוותיקים, חלקם אנשי היישוב הישן, ובין רופאים חדשים, שזה מקרוב עלו לארץ.
הסלמה ביחסי רופא-מטופל חלה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. בתקופה זו עלה שיעור הרופאים בארץ והחל עידן של רפואה-ציבורית מאורגנת, שבה הארגון הביורוקרטי החליש את הקשר האישי בין הרופא ובין המטופל. מרבית הרופאים עבדו בקופת-חולים (או במוסדות אחרים), ועיקר המגע בין הרופאים לחולים תווך דרך הפקידות ההסתדרותית, אשר קבעה את התורים, החליטה איזה רופא יטפל באיזה חולה, ועוד. הקשר האישי בין הרופאים לחולים כמעט נעלם בתקופה זו, והרופאים היו חלק מן הממסד ולא מטפליהם האישיים של החולים. בהתאם, מרבית ההתדיינויות שבהם היו מעורבים רופאים, עסקו באי אמון מצד המטופלים וקרוביהם ברופאים, ולמעשה דרישה ל"חוות-דעת שניה", או לטיפול אמפטי ומכבד יותר.
תוצאת השינוי הייתה עימותים, אלימות ועלבונות כלפי הרופא ה"מרוחק", בגלל זמני ההמתנה הממושכים לטיפול, התורים הארוכים במרפאות, ואף טיב הטיפול. התביעות נדונו בעיקרן בפני בית דין חברים של ההסתדרות. בית הדין לא היסס להעניש את מי שפגעו בכבוד הרופאים או בכבוד מוסדות ההסתדרות, אך גם הכיר בגורמי האלימות: עקה על רקע מחלה או מצוקה כלכלית, שהביאה את המטופלים (או קרובי משפחתם) לפגיעה אסורה ברופאים או בכבודם, לאחר שחוו התנהגות לא ראויה שהכעיסה אותם: אדישות מצד הפקידות הרפואית, "עקיפת תורים", יחס של בוז מצד מטפלים, התנגדות לחוות דעת נוספת ועוד.
המבט ההיסטורי מלמד אותנו כיצד מציאות שנכפתה על המטפלים ועל המטופלים הובילה להתרחקות ולהיעדר קשר אישי בין מטפל ומטופל. אלו הביאו לתחושות תסכול וכעס שגררו תגובות נמהרות מצד המטופלים, ולפיחות במעמדו של הרופא. כמובן אין בדברים הצדקה כלשהי לאלימות בכלל, ולאלימות כלפי צוותים-רפואיים בפרט – לא אז ולא היום. אך הוצעו גם פתרונות לבעיה: ד"ר יוסף מאיר, מי שניהל אז את קופת חולים הכללית, הסביר בשנת 1935, כי ניתן להבין תלונות של חולה ושל קרוביו הדואגים לו. הוא מציע "שגם הרופא יסביר לו פנים בשעת הביקור – לעתים קרובות שוכחים הרופאים, איזה ערך יש לזה לעצם הריפוי!". כך עולה גם מדו"ח מבקר המדינה משנת 2015 בענין כבודו של החולה המאושפז: "יחסי אנוש טובים בין הצוות הרפואי לחולים - הבאים לידי ביטוי באמצעות טון דיבור, שפת גוף, בחירת מילים רגישה, פתיחות והקשבה, מתן תשומת לב ומידע והימנעות מיחס אדנותי - משפיעים לטובה על רווחת החולה".
שמונים שנה מאוחר יותר, ועולם כמנהגו נוהג: מצוקת הצוות הרפואי, הנובעת מעומסים ומתקינת חסר, מביאה לעיתים לטיפול שנתפס בעיני המטופלים כבלתי מכבד, וגורר (אף שאין בכך כמובן הצדקה) תגובות בלתי מכבדות ואפילו אלימות מצד מטופלים ובני משפחותיהם. למשל, מהדו"ח של פרופ' שמחה לנדאו (2005), עולה כי המתנה ממושכת בחדר המיון וחוסר שביעות רצון מהיחס או מהטיפול הרפואי הם הטריגרים למופעי אלימות מצד מטופלים במיון.
אפשר וקמפיינים של הסברה בדבר העומס על כתפי הצוותים הרפואיים, תנאי העבודה הקשים, מצוקת הזמן והמשאבים החסרים יביאו את המטופלים להבין את המטפלים ואולי אף להזדהות איתם. אולי הבנה זו תוביל את ראשי משרד הבריאות להבין כי יש להקצות משאבים לטובת תקינה ראויה יותר של מערכת הבריאות (כלומר, תוספת תקנים). אפשר והעמקת החינוך הרפואי בנוגע ליחס למטופל, השמירה על כבודו, מצוקותיו והדרך לטפל באלו, ישיבו למטפלים את הכבוד לו הם בהחלט ראויים, ואף ישפרו את תוצאת הטיפול הרפואי.
שביתות והשבתות? דומני שאלו עלולות להשיג את המטרה ההפוכה, ולהגביר את מצוקתם, ומכאן תגובתם, של חולים ומטופלים כאובים ודואבים.
חלקו ההיסטורי של המחקר (במימון הקרן הלאומית למדע) פורסם אצל אייל כתבן ובועז שנור, "'דברים לא נכונים ועוּבדות לא אמתיות, הפוגעות בכבודי בתור רופאה ואיש': על כבודם ומעמדם של רופאים טרם קום המדינה" קורות: שנתון לתולדות הרפואה ומדעי הטבע כה, ז (2019–2020).
