במרץ שנת 1962 הוקמה רשמית לשכת עורכי הדין (מתוקף חוק לשכת עורכי הדין, שהתקבל בכנסת בשנת 1961). עד לאותו מועד פעלו במקביל שני גופים: המועצה המשפטית (הגוף הרשמי לפי פקודת המועצה המשפטית משנת 1938) והסתדרות עורכי הדין – גוף וולונטרי, אשר החברות בו לא הייתה ענין שבחובה.
עורכי דין רבים היו חברים בהסתדרות עורכי הדין. הם זכו להגנת ההסתדרות (כמעין איגוד מקצועי), ובד בבד קיבלו על עצמם גם את כללי האתיקה של ההסתדרות (בנוסף לכללי האתיקה שנקבעו בחקיקה המנדטורית). הפרתם של כללי האתיקה עלולה הייתה עלולה להוביל גם למשפט חברים ולהוצאה מההסתדרות.
באחד מתיקי ארכיון המדינה ניתן למצוא נוסחים וטיוטות של אותם "עיקרי האתיקה המקצועית של הסתדרות עורכי-הדין העברים בא"י". מעניין לבחון את אותן מושכלות יסוד בתחום האתיקה בהשוואה להוראות האתיקה המקצועית החלות כיום על עורכי דין. השוואה זו מלמדת עד כמה אותן תובנות נשתמרו, במידה רבה, משך שנים ארוכות. כמו שאומרים היום "התיישנו טוב", וכפי שאמרו פעם "לא נס לחם".
בחרתי מספר דוגמאות מעניינות מתוך אותם מסמכים. אחת מהן, עוסקת באתיקה של פרקליטים (מטעם המדינה). כפי הנראה דובר אז על עורכי דין אשר קיבלו מינוי זמני כתובעים. הסוגייה עצמה רלוונטית אז כן היום, ומשקפת את המתח הקיים לכאורה בעבודתו של הפרקליט. מטעם זה, יש לומר, בשנת 2013 הותקן קוד אתי לפרקליטי המדינה.
(א"מ ב-28148/24)
ההשוואה בין הטיוטות השונות מגלה גם הבדלי תפיסות ועמדות של עורכי הדין באותה תקופה ביחס לשאלות אתיות וסוגיות של תפקיד המקצוע (ראו גם – מבט היסטורי במלאת 60 שנ להקמת לשכת עורכי הדין). הנרטיב בתקנון האתיקה מאותם ימים רואה בעורכי הדין כזרוע הארוכה של בתי המשפט, ומכאן גם תכלית עיסוקם.
(א"מ ב-28148/24)
מענין, כי עורכי הדין ראו את שמירת החוק כעקרון יסודי, אף שה"מדינה" היתה שלטון זר – שלטון המנדט הבריטי. סוגיה זו אכן עוררה קשיים. פרופ' בן-דוד ז"ל ציין בהקשר זה: "הקמת המדינה שינתה בבת אחת את הדו-משמעות בעמדת המשפטן המקומי מבחינת הסולידריות הלאומית".
(א"מ ב-28148/24)
כך, ניתן להפליג בין הוראות תקנון האתיקה אז והשוואתם למצב הפרופסיה כיום. מכל מקום, הסתדרות עורכי הדין (עורכי הדין זמורה וקרונגולד) פנו לזקן השופטים וסיפרו על התקנת הכללים ועל שההסתדרות מעמידה לדין את חבריה אשר נוהגים בניגוד להם. השניים ביקשו את רשותו של זקן השופטים להעתיק פסקי דין אשר ניתנו על ידי "בית הדין הדיסציפלינרי" הפועל מכוח פקודת עורכי הדין. זקן השופטים לא רק שלא התיר את הדיון, הוא הופתע מקיומה של אותה "ערכאה" הסתדרותית, והסביר כי על ההסתדרות להעביר כל ידיעה כזו, בדבר התנהגות בלתי ראויה של עורכי דין, לערכאה המוסמכת לפי חוק. משל, ביקש ביקש להציב גבולות ברורים בין סמכויות ממשלת המנדט ובין פעילות ההסתדרות, שהייתה פעילות וולונטרית.
コメント